פסק-דין בתיק ס"ע 21605-02-12

1.         לפנינו תביעה לתשלום שכר בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון ימי חופשה, הוצאות דלק, חלף הודעה מוקדמת והפרשות לקרן פנסיה. סכום התביעה הוא 148,519 ש"ח, מתוכם סך של 90,890 ש"ח בגין עבודה בשעות נוספות.

2.         הנתבעת היא חברה העוסקת בביצוע עבודות בניה. אין מחלוקת כי חל על הנתבעת צו ההרחבה בענף הבניה מחודש יוני 2010 (להלן: צו ההרחבה) (סעיף 41 לסיכומי הנתבעת).

3.         התובע עבד אצל הנתבעת בשתי תקופות:

התקופה הראשונה - מיום 9.5.10 ועד ליום 27.6.10 (להלן: התקופה הראשונה). עבודת התובע בתקופה הראשונה הסתיימה עקב פיטוריו על ידי הנתבעת. בתקופה זו הועסק התובע בתפקיד מנהל עבודה בפרויקט הקמת מבנה במחלקת ילדים בבית החולים סורוקה בבאר שבע (להלן: הפרויקט). שכרו של התובע בתקופה הראשונה עמד על 9,000 ש"ח נטו (כ-11,000 ש"ח ברוטו) לחודש.

התקופה השניה - מיום 27.7.10 ועד ליום 9.3.11 (להלן: התקופה השניה). עבודת התובע בתקופה השניה הסתיימה עקב התפטרותו. בתקופה זו הועסק התובע בתפקיד מנהל הפרויקט ומנהל עבודה. כפי שיפורט להלן, התובע היה רשום גם בתקופה זו כמנהל העבודה של הפרויקט ולפחות חלק מן התקופה אף שימש ככזה, בנוסף להיותו מנהל הפרויקט. שכרו של התובע בתקופה השניה עמד על 12,000 ש"ח  נטו (כ-16,000 ש"ח ברוטו) לחודש.

טענות הצדדים

4.         התובע טען כי משך כל תקופת עבודתו הנתבעת לא שילמה לו גמול עבור עבודה בשעות נוספות; עם סיום עבודתו הנתבעת לא שילמה לו פדיון חופשה, כאשר במשכורת חודש מרץ 2011 מחקה הנתבעת את יתרת ימי החופשה שהיו צבורים לזכותו מבלי לשלם לו תמורתם; בניגוד להסכם בין הצדדים לא שילמה לו הנתבעת בגין הוצאות דלק שהוציא בחודש מרץ 2011; ובניגוד לדין הנתבעת לא הפרישה עבורו הפרשות לביטוח פנסיוני ולקרן השתלמות.

            עוד טען התובע, כי הנתבעת לא שילמה לו עבור הודעה מוקדמת בגין תקופת עבודתו הראשונה.

            לטענת התובע, מאחר שהנתבעת היא חברת בניה, חל עליה צו ההרחבה בענף הבניה מיוני 2010 וההסכם הקיבוצי מינואר 2010.

5.     הנתבעת טענה כי חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א - 1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה) אינו חל על התובע, שכן תפקידו דרש מידה מיוחדת של אמון אישי ואף לא ניתן היה לפקח על עבודתו. לפיכך, התובע לא היה זכאי לתשלום בגין שעות נוספות.

ביחס לימי החופשה, הנתבעת טענה כי התובע ניצל בפועל מספר ימי חופשה גדול ממספר הימים להם היה זכאי, כך שלא נותרו ימים אותם צריך היה לפדות.

הנתבעת טענה כי התובע קיבל בתום התקופה הראשונה הודעה מוקדמת כדין, בת שלושה ימים. הנתבעת טענה כי התובע קיבל תשלום בגין כל הוצאות הדלק שהיו לו, כנגד הצגת חשבוניות. ביחס להוצאות דלק בגין חודש מרץ 2011, הודע לתובע כי אם יש בידו חשבוניות בגינן לא קיבל תשלום, הוא מוזמן להציגן, אך הוא לא עשה כן.

הנתבעת הכחישה שהיה עליה להפריש לטובת התובע לקרן השתלמות מכוח ההסכם הקיבוצי. ביחס להפרשות לפנסיה, הנתבעת טענה כי התובע לא מסר בשום שלב פרטים בדבר קרן הפנסיה אליה הוא רוצה שיופרשו הכספים. עוד טענה, כי בתגובה לדרישת ב"כ התובע בעניין זה, נאמר לתובע כי הנתבעת מוכנה להעביר כספים בגין הפרשות פנסיוניות המגיעות לתובע מה"שכר המובטח" כהגדרתו בצו ההרחבה ובגין רכיב התגמולים בלבד, שכן עבודתו הסתיימה עקב פיטוריו. הנתבעת הודיעה לתובע כי הוא מוזמן להודיע מהי קרן הפנסיה אליה הוא מעוניין להפקיד הכספים, אך התובע לא הגיב להצעה זו.

הכרעה 

התביעה לשעות נוספות - המסגרת הנורמטיבית

6.         הפסיקה דנה רבות בחשיבותו הרבה של חוק שעות עבודה ומנוחה ועל היותו " אבן פינה במשפט העבודה שלנו ולזכויות הקבועות בו נודעת חשיבות רבה". לאור זאת נקבע כי " על רקע מטרותיו החברתיות הכלליות של החוק, נדמה שלא יכול להיות ספק שהוראותיו אמורות לחול על מעגלים רחבים של עובדים. מכאן שיש להתייחס להוראות המחריגות מתחולת החוק סוגים שונים של עובדים באופן דווקני ולפרשן בצמצום" (ע"פ (ארצי) 16/08 מדינת ישראל - משרד התעשיה המסחר והתיירות - בסט ביי רשתות שיווק בע"מ (4.1.09) להלן: עניין בסט ביי).

            לאור זאת, נקבעו מבחנים אשר יסייעו לבית הדין בבואו להכריע בשאלה מהו תפקיד הנהלה או תפקיד המצריך אמון אישי, המביאים לכך שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל עליהם. בע"ע (ארצי) 188/06 סמי בוג'ו - קל בניין בע"מ (28.11.10) (להלן: פרשת סמי בוג'ו), סיכם בית הדין הארצי את המבחנים:

"בעניין בסט ביי [ע"פ (ארצי) 16/08 מדינת ישראל - משרד התמ"ת - בסט ביי רשתות שיווק בע"מ; מיום 4.1.09] עמד השופט צור על המאפיינים העיקריים של "תפקיד הנהלה" והם:

"מיקום בהירארכיה הארגונית: המושג "תפקיד הנהלה" צריך להתפרש כמתייחס לשכבת ההנהלה הבכירה בארגון אשר באופן טבעי מזוהה עם מעמד "המעסיק". המושג אינו מתייחס למנהל בדרג הזוטר, הממונה הישיר או מי שנמנה עם ההנהלה בדרג הביניים של המפעל, אלא למנהל בכיר, שתפקידו כרוך בעבודה הדורשת שעות רבות.